ארכיון הקטגוריה: השביל שלי למימוש חלום

בלוג שנכתב במקומות שונים ונאסף לכאן,
מאפשר הצצה לעליות וירידות,
הצלחות ואתגרים, חלומות ומכשולים
והצמיחה שעלתה מכל התנסות או חוויה.

עוד רעיון שנפל בדרך

לפני כשלושה חודשים גיליתי את קהילנט.

חשבתי שמצאתי את המענה המושלם לרשת החברתית שחסרה לי בענקית.

קצת חקרתי את זה,  קיימתי פגישה ארוכה לבחון את הכלים של המערכת,

התייעצתי עם אנשי מקצוע והלכתי על זה!

הובטח לי שהמערכת תהיה באוויר תוך כמה שעות או ימים.

נתתי לזה  שבועיים.

כמו תמיד,  כבר בניתי ארמונות באוויר:

הבנות ייכנסו ויפעלו במערכת,

מטפלים ואנשי עסקים יפתחו כרטיס עסק וכך המערכת תממן את עצמה

אייל (התכנת של ענקית) לקח את המשימה במלוא הרצינות

הכל נראה ונשמע נהדר!

ואז זה החל להתקע.  והתברר שמדובר בשני אתרים שונים,

והתברר שאי אפשר לחבר אותם באמת.

וזה נמשך,  ונמרח,  עד שעצרתי הכל.

ביטלתי הכל.  אחרי שזה נמתח כמו מסטיק,   ו….ממש רגע לפני.

ממשיכה לחפש פתרונות.

התסכול גדול, ובכל זאת אני מאמינה שיום אחד זה יקרה.

החיים התהפכו

שנה שאני עוברת תהליכים פנימיים עמוקים
כל פעם מחדש מנסה לקום ולצאת לעולם
כל פעם מחדש חוזרת פנימה למעגל נוסף.
עם זאת,
החיים החיצוניים, הפיזיים השתנו מהקצה אל הקצה.

החלפתי רכב
אחרי 16 שנים,
שחררתי את רכב הפועלים שלי "רנו אקספקס"
לטובת רכב מנהלים "רנו פלואנס"
עברתי דירה מכרמיאל שבצפון, דו משפחתי עם בעיית עכברושים
לטובת וילה עם חצר גדולה וחלונות, במיתר שבדרום
עברתי ניתוח גדול בשיניים,
והחזרתי לעצמי (אחרי מעל 20 שנה)
את החיוך הגדול שלי

על סף פסח,  חג החירות,
עושה סדר בכל הרכוש שלי.
ממיינת,  זורקת,  מוסרת, משחררת מטען עודף.
אחרי הפסח חוזרת אחרי 16 שנים,
גם לעבודה בבית.
קליניקה,  קבוצות.

חירות!
בדיוק בזמן 🙂

אני כבר לא לבד

לפני כחודשיים – שלושה התחברתי עם ורדית.
אישה מיוחדת ומעניינת מכרכור.
ורדית הצטרפה אלי כאשת הפקות,
עם מטרה ברורה להוציא לפועל את הנופים של ענקית.
כבר שנים אני מחפשת מי שתפיק את האירועים.
היו כל מיני רעיונות על הדרך אבל לא צלחו.

לפני כשבועיים,  חברתי עם סטודנטית לשיווק באינטרנט, אושרת.
המטרה: סוף סוף להביא את הנשים לאתר.

בשלושת החודשים האחרונים
הייתי עמוסה עשייה ונסיעות.
סופות קרות מאוד רק החמירו את העומס
והביאו כאב וחולי  –  אוף כמה בקלות אני מתקררת…
תמיד הייתי כל כך חסינה וחסונה.
ולמרות שזה כבר יותר מ- 10 שנים,  אני לא מתרגלת….

העשייה הקדחתנית היא כדי למצוא איך לפרוץ את המחסומים
ואיך להביא נשים לענקית,  לייצר פעילות ולהתחיל להכניס כסף.
כן.  כסף היא לא מילה גסה,
ובחקירה הארוכה והעמוקה שלי בנושא בחודשים האחרונים
(מאז הקיץ –  שיחות עומק עם ענבל מיוחס)
עלה דבר מאוד מעניין.
אני חיה בשפע כי זה בטבע שלי,
אבל כל הזמן אומרת לעולם שכסף לא מעניין אותי.
ובתוך כל זה ברור לי שהריפוי שלי נמצא בלקבל כסף עבור עבודה.
מבלבל?
זה כנראה מה שעשיתי ליקום:  בלבלתי אותו.
אנשים מציעים לי ריפוי של הפיברו  ו/או לרדת במשקל
ואני אומרת:  לא.  אל תתערבו לי.
האם אני לא רוצה ריפוי?  –  בוודאי שאני רוצה,
אבל אני רוצה ריפוי מבפנים.
בקיצור,  מבלבלת את היקום עם הרצונות שלי וכך החיים נראים.
סוג של  בלבול,  סוג של פול גז בניוטרל.
ואז איבדתי את הדחף והמוטיבציה מרוב תיסכול
ומצאתי את עצמי כל הזמן אומרת:  אחר-כך…   מחר…  בשבוע הבא…

הזמן לפעול הוא:  עכשיו!
לארגן את עצמי בסדר יום,  לארגן את המשימות
לפעול בכל יום לעשייה של רוטינה מסויימת ו-X  משימות.
לעשות V  וליצור חדשות.

לתת לורדית ולאושרת לסייע וליצור את המציאות החדשה שאני רוצה בחיי.
ובתוך זה,
לארגן את השינה,  לחזור להפחית במשקל,  ולעשות!
לחיות את החלום שלי.

אופק חדש

היום אני רוצה לספר על תהליך שינוי.
יצאתי לדרך לפני המון שנים במטרה לרפא את חיי.
חוויתי המון מסעות בדרכי,
פגשתי המון אנשים
לפני 4 שנים עליתי על השביל שנקרא 'ענקית'.
ענקית מחברת שני עולמות:
1. כל הניסיון שלי בקליניקה, בשיעורי יוגה, בסדנאות והרצאות
2. אחרי שחליתי, נגעתי בחיי הרבה אנשים באמצעות ייעוץ בפורומים וכתיבה במסגרות שונות.

אחד הדברים שגיליתי לאורך השנים,
זה שיש אוכלוסיות רבות שאין להן מענה אמיתי.
אין בממסד, אין בשוק הפרטי.
ענקית נבנתה לתת מענה לאוכלוסייה שאין לה היום מענה בשוק.
נשים שויתרו, הרימו ידיים, במידה מסוימת נשים שקיבלו את גורלן.

ב- 4 שנים הספקתי לבנות את האתר כמה פעמים, להחליף מעצבים, המיזם כולו עבר שינויים והתאמות, התפתח, התגבש, התמקד.

צמחתי המון.
גדלתי לתוך הדרישות של ענקית
התמודדתי עם אתגרים כלכליים גדולים
רגשית ידעתי הרים גבוהים וצנחתי נמוך מים המלח יותר מפעם אחת.
האחרונה בהן בשבת האחרונה כחלק מתהליך הויתור על הרשת החברתית
שהייתה לאורך השנים הבסיס לכל המיזם
והפכה פתאום למיותרת.

אחרי 4 שנים, שעות של השקעה והרבה מאוד כספים,
שוב השתנה משהו בענקית.
היא סוף סוף עומדת על היסודות של עצמה.

לאורך שנות מחלתי, הפסקתי לעבוד תמורת תשלום
וחילקתי את מתנותיי באינטרנט.
אני לא צריכה לספר לך מה זה עשה למצבי הכספי, נכון?
זה גם השפיע על ההתנהלות הכללית שלי
והקשה עלי לחזור ולבקש תשלום ברור עבור עבודתי.
לאורך כל שנות הקמת ענקית,
למרות הכספים הגדולים שהושקעו בה
היא מעולם לא הכניסה שקל.

זהו. דברים עומדים להישתנות.
אתר ענקית יכול לתת מענה לאלפי נשים
וכך חשבתי עליו לפחות ב- 3 השנים האחרונות.
יועצים שונים הציעו לי מיקוד, צמצום – לא יכולתי לבצע כלום.

עם הויתור על הרשת החברתית
משהו נפתח.
ולכן, אתן מוזמנות להצטרף לענקית ללא תשלום
אתן מוזמנות לפורומים.
אבל לתהליך התשלום אני פותחת עכשיו רק 15 מקומות.

15 נשים שרוצות שינוי
ומוכנות לצעוד איתי בשבילי האינטרנט.
בכל חודש אני אקבע מכסת מקומות פנויים
כדי שכל העשייה תהיה מדוייקת ונכונה לכל הצדדים.

האתר הולך לעבור שינוי נוסף
שינוי בסדר המסלול.
הקונספט עד כה היה להעתיק את המסלול של הקליניקה,
רק להפוך אותו לשירות עצמי.

מסלול הקליניקה:   אבחון ואז תהליך.

כל תהליך האבחון הולך להתפזר במחלקות השונות של האתר
ולהיות נגיש לך כשאת מטפלת בדברים.
את פנייך יקבל בתחילת הדרך רק ווידאו התחלה
שמאפשר לך לבחור מיקוד.
בחרת מיקוד לא נכון?
התהליך יוביל אותך לשנות אותו,
במיוחד אם תשתמשי בכלי שנקרא:

לדבר עם נאוה בפורומים 🙂

רגע האמת הגיע

לפעמים נדמה לי הנה,  אני או-טו-טו מגיעה,
ואז אני מוצאת שביל חדש שלוקח אותי לגבהים ולנופים חדשים.
זה מה שקרה לי בדצמבר.

במצב של בלי גרוש על התחת,
פינקתי את עצמי בסדנא "win בחזקת win"  של פרשביז.
אני אוהבת לשחק.
כל כך אוהבת לשחק, שההורים שלי
השאירו אותי עוד שנה בגן כדי שאכנס לכיתה א' מוכנה יותר.
הייתי בסדר בבי"ס,  אבל שיחקתי בבובות עד גיל 15,
ואני עדיין  משחקת תמיד והרבה.  לא יכולה בלי…
אחרי 4 שעות של סדנא,
בלי גרוש על התחת,  אמרתי?
נרשמתי לסדנא עמוקה יותר –  יצאתי למסע…
אותה סדנא ראשונה של 4 שעות חשפה בפני מציאות
שלקחתי אותה כאתגר לתקופה הקרובה.
לזהות הזדמנויות,  להעיז,  ולהיפתח לשיתופי פעולה.

אני אחת מאותם אנשים,
שתמיד מרגישים צורך להעמיק וללמוד.
אז גיליתי שביל חדש וצללתי ללמידה ולעשייה חדשה.
הפכתי לציידת הזדמנויות ושיתופי פעולה.
עזרה לי העובדה שלא היה לי גרוש על התחת,
הדרך היחידה שלי להתקדם הייתה לקבל מאחרים ולעשות שתופי פעולה.

בהתחלה הלך קשה.
דפקתי על דלתות והן נותרו נעולות
ואז יום אחד זה קרה.
לבבות נפתחו,  הדלתות גם.
קיבלתי הזדמנויות, קיבלתי עזרה,
חקרתי,  עשיתי, התחלתי להעביר סדנאות משחקים עסקים,
וגיליתי שיש לי הרבה להציע כמאמנת עסקית.
הוספתי לענקית את קהילנט,
ואני על סף פריצה.

סף?
כן.  מרגישה שעוד צעד אחד והכל קורה.
מפחדת. מפחדת מהצלחה.  מפחדת מכישלון.
זה מצחיק,
כי אני רושמת כל כך הרבה נצחונות על הדרך.
אבל יש כל מיני נצחונות.
יש נצחונות  שהם משימות שבוצעו
יש נצחונות שהם למידה והתפתחות
ויש נצחונות שהם נצחונות פנימיים קטנים וגדולים.
הנצחון שאני עובדת לקראתו הוא דווקא במפגש שלי עם העולם.
הנצחון שאני עובדת לקראתו הוא פריצת גבולות שלי בעולם
הוא סוג של חזרה הביתה למקום שתמיד היה שלי,
אבל שאיכשהו אף פעם לא הייתי בו בגלגול הזה.
הניצחון הפעם הוא הכרה ציבורית גורפת
כזאת שבאה לידי ביטוי

אתמול קיבלתי סטירת לחי מהיקום

בחודשים האחרונים אני פועלת כדי לעבור דרך קיר בלתי נראה.

עושה עבודה עם עצמי,

נעזרת באחרים,

פותחת עוד ועוד אפשרויות לומדת ומשתנה

ואין לי גישה לקיר.

כבר הבנתי שיש איזה מתג סודי שיהפוך אותו נראה,

אלא שהמתג הסודי הזה חמקמק

ונראה שהוא מסתתר עמוק בתוכי והוא בגודל של חוד המחט.

החלטתי שבשלב הזה אני נפתחת לקבל כל מה שבא בדרכי

אין לדעת מי או מה יחשוף את המתג לעיני

ויאפשר לי להפוך את הקיר הבלתי נראה לנראה.

הגיע הזמן לצאת לעולם פתוחה לחלוטין.

תודה לכל מי ששמים בדרכי הזדמנויות 🙂

הגוף מתרוקן

בימים אלו אני עוברת חוויה חדשה,  ראשונית.

כבר ירדתי במשקל לא פעם ולא פעמיים בחיי.

לפעמים עם דיאטה,

בשנים מאוחרות יותר רק עם תשומת לב ותזונה מאוזנת יותר.

כבר שנים שאני אומרת לכל מי שמוטרד מהמשקל שלי:

המשקל הוא רק סימפטום.  הוא לא הבעיה.

זה נכון גם לגבי בעיות הבריאות שלי…

הם סימפטום למשהו אחר שמפחיד את נשמתי וגורם לה לעצור.

ביולי 2013 החל המשקל שלי לרדת.

תחילה לא ממש הרגשתי את זה בגוף.

לא הרגשתי רזה יותר,  לא שמרתי דיאטה,  לא נמנעתי מכלום.

20 ק"ג ירדו בחודשיים.  הרבה מהם מים,

ובכל זאת…  20 ק"ג זה הרבה.

אני יודעת…  עליתי אותם ב- 4 השנים האחרונות

מאז שהתחלתי לבנות את ענקית.

בראש השנה,  20 ק"ג פחות,  מעטים ראו את ההבדל.

גם אני לא ממש הרגשתי בו.

ובכל זאת…  ידעתי שירדו 20 ק"ג והייתי נחושה למתן את הירידה.

מאז ספטמבר ירדו עוד 10 ק"ג.  הפעם ירד גם שומן.

איך אני יודעת?

הגוף שלי מתרוקן.

תחילה הכל היה קצת רך יותר.

אבל עכשיו זה מרגיש ריק. וזו תחושה שלא הייתה לי בעבר.

והכי מרגש זה שאין לי בכלל אכילה רגשית.

אני אוכלת מה שאני רוצה –  תלוי בכל מיני נסיבות,

אבל גם אם אכלתי שוקולד למשל,

אין לי את התשוקה הנוראית הזו שמשתלטת ומנהלת אותי.

כשאני יוצאת לקניות,  אני עוברת ליד השוקולדים

והגוף שלי אומר לי מבפנים:  לא רוצה!

ואני כן אוכלת,  אצל אימא שלי שעדיין קונה לי שוקולד,  וקרמבו כשאני באה לביקור.

היא גם נותנת לי ממה שנשאר הביתה.  ואני לוקחת.  ואוכלת עוד יום או יומיים ו…  די.

ואני תוהה כל פעם מחדש אם תהיה לי שוב התשוקה ללכת ולקנות ולאכול

ואין.

ובבית אני מכינה לי דייסה מתוקה עם קקאו.

זה טעים,  וזה גם מחמם את הגוף,  ונותן יופי של ארוחה משביעה לאורך זמן.

והמשקל ממשיך לרדת,  והגוף מתרוקן.

ניתן לראות בו בורות במקומות שהיו בעבר מלאים ומתוחים.

הסיבה שבגללה אני ממתנת את הירידה היא כדי שהעור יוכל להתכווץ קצת.

אולי זה יימנע ממני ניתוחים להסרת קפלי עור מיותרים.

אני עוקבת אחרי היווצרותם,  תוהה עד כמה אצליח לשכנע את הגוף לספוג אותם.

חוויה ראשונית.  אין דומה לה.

אני לא יורדת במשקל,  אני מתרוקנת מדברים שהפכו מיותרים.

הגוף מתרוקן ודברים אחרים מתחילים להגיע כדי למלאו אחרת.

עוד לא יודעת מהם,  אבל משהו קורה.

והגוף שלי מפחד מן השינוי וכואב כאבים רבים.

לקבל את השינוי באהבה זה גם לקבל את הכאבים

לקבל את הכאבים משכך את הפחד של הגוף

ואט אט הוא יירגע ויזרום איתי.

סוג של סיכום שנה והצהרת כוונות.

לפני 3 וחצי שנים יצאתי לדרך כמעט מגרדת את ה- 180 ק"ג, רגליים נפוחות ובצקתיות והכל כבד נוראאא. היה לי ברור שאני חייבת לרדת קצת במשקל, להקל קצת על הגוף. המחשבה בכיוון הולידה את ענקית. "אני עוזרת לעצמי הכי טוב כשאני עוזרת לאחרים" אמרתי.

יצאתי לדרך עם המון מרץ ועם חזון. בשנה הראשונה היו לי המון תאונות, בעיקר ברגליים שמבטאות את ההליכה קדימה.

לכל אורך הדרך אני מנהלת עם גופי דיאלוג וגם מו"מ לבריאות – ברמות שונות, המשקל הוא רק אחת מהן… (יש גם: עיכול, סרטן עור BCC על מצחי, עור יבש ומגרד בכל הגוף, הידרדרות השיניים, כאבי גב, כוח ברגליים, הפרעות שינה ועוד)

שנים אני מצהירה שהמשקל הוא סימפטום ולא בעיה ולכן אין לטפל בו ישירות.

לאורך הדרך, המשקל רוב הזמן עלה במקום לרדת, ופרץ את גבול ה- 180. בהתחלה בקטנה, אח"כ פרץ את גבול ה- 190 ורק עלה ועלה. ממש לפני פסח האחרון, הוא פרץ גם את גבול ה- 200 והתחלתי לחשוב שהוא לעולם לא יירד.
הבעיה הייתה לא המספר, לא כמות הק"ג, אלא בעיות בריאות חדשות שהופיעו לצד העלייה במשקל והכבדות הבלתי נסבלת שסרבלה לי מאוד את התנועה.

במקביל התנהלו שני מסלולים נוספים:
האחד הוא חזרה לעבודה והכרה בי כאיש מקצוע
השני הוא שינוי מצבי הכלכלי.

עם שני אלו הפסקתי להתמודד לפני שנים, כשחליתי. ויתרתי עליהם. המסע לאחוז בהם שוב קיבל פייט גדול מהתת מודע (התאונות, המשקל, בעיות הבריאות, וגם במפגש עם העולם החיצון).

מעל חצי מיליון הוצאתי על הקמת ענקית. חלקם מדירתי היחידה שמכרתי, חלקם הגדול מהלוואות (שצריך להחזיר). למדתי, לקחתי ייעוץ ואימון אישי, העסקתי אנשי בניית אתרים ואנשי שיווק וגרפיקאים. לא ציפיתי לדעת הכל, כן ציפיתי שאנשי המקצוע יעשו את שלהם הכי טוב שאפשר. נחלתי ברבה אכזבות, ידעתי הרבה פסגות, היו תקופות של עשייה קדחתנית, היו תקופות בהן הכל נעצר ונכנסתי פנימה לאינקובציה.

השתניתי המון בשנים הללו. היו זמנים בהם השינוי נראה כמו צילום מהיר של צמיחת עץ. אני מפיקה גרפיקות מעניינות, שיווק הפסיק להיות מילה גסה, אני לומדת למצוא עובדים נכונים יותר, להתנהל טוב יותר מול אלו שיש, ואפילו לומדת איפה לסמוך ואיפה לקחת אחריות בעצמי.

למה סיפרתי את כל אלה?
כי אני מגיעה לראש השנה הזה עם המשקל בו התחלתי את המסע.
לא, אני לא בדיאטה, אני לא עושה שעות של ספורט, ולא עשיתי ניתוח שרוול. העבודה הפנימית שלי, הצמיחה שלי הובילה את הגוף שלי לוותר על שוקולד, לבקש מזונות אחרים, לשבוע מכמויות אוכל קטנות (אני עדיין לא יודעת לבשל מעט…) ובכלל, לאכול מעט וטוב.

בפסח עברתי את ה- 200 ק"ג ורגליי היו נפוחות בטירוף. כלום לא עבד להוצאת הנוזלים (ותאמיני לי… אני מכירה כמה פטנטים)… השוקיים שלי נעשו דלקתיות עם כאבים שבאים מהעצם. דיי מפחיד. אכלתי מעט, הפסקתי שוקולד – כלום לא עזר. אחרי חודשיים, ירדו כמה ק"ג ושוב יכולתי לראות כמה בדיוק אני שוקלת. עם זאת, לא ירד מתחת ל- 197 ק"ג. זה נמשך עוד קצת והכאבים ברגליים לא איפשרו לי לעמוד אפילו 5 דקות רצופות. בשלב מסוים נכנסתי למיטה וביליתי בה את רוב היום. רגליים מוגבהות, לפטופ כדי לעבוד. הגוף נחלש ברמות. הגב החל להעיר אותי מהשינה מרוב כאבים, וכיון שהייתי בתנאים מתאימים, התחלתי למרוח את הרגליים, לעסות כמה שאפשר ולטפל בדלקת שלא היה ברור מה היא או למה היא הופיעה. (כשהלכתי לרופאה לשאול שאלות גם לא קיבלתי תשובות, רק מבט תוהה).

לפני כחודשיים החל המהפך. יום אחד החל המשקל לרדת. 3 ק"ג ביומיים הראשונים – הגוף החל לשחרר את הנולים שצבר. מהר מאוד ירדו 10 ק"ג של מים והירידה התמתנה. אני מתענגת שוב על הקרסוליים הרזים שאני אוהבת, הדלקת עברה חלפה לה, והמשקל ממשיך בירידה מאוד תקינה ואיטית. בימים אלו, כאמור אני סוגרת מעגל – לכן הפוסט המסכם.

יצאתי לדרך עם ענקית כדי לרדת במשקל ו- 3 וחצי שנים הוא עלה ושבר שיאים. אנשים נוטים לחשוב שזה כישלון, ש"את מוותרת לעצמך" וכאלה… אני כל הזמן אמרתי: אני נלחמת בשדים שלי – אוכל ומשקל הם המקום של הפורקן שמאפשר את העבודה.
בריפוי נכון וגם בתהליכי שינוי אומרים: יהיה יותר רע לפני שיהיה יותר טוב. כך זה נראה… עולים 20 ק"ג במקום בו נדמה שהגוף כבר לא יכול לשאת יותר.
אני מגיעה לראש השנה מתחת ל- 180 ק"ג ומברכת.
אני סוגרת מעגל. אני באותו משקל שהייתי בתחילת הדרך. הקרסוליים שלי רזים ויפים, כפות הרגליים שלי חלקות ונעימות למראה (סבלתי מהמון יובש עד כי מצאתי שאני חייבת לגרוב גרביים לצילומים).
הגוף עדיין חלש, ויש עוד דברים שדורשים תשומת לב, אבל הצילומים שנדחו כל פעם מסיבה אחרת נראים מאוד אפשריים כרגע.

וענקית?
ענקית נמצאת עכשיו בסוג של משבר שדורש שינוי.
שוב צריכה לשנות מעט את הגישה, את הפנייה אליך כדי שתבואי.
נראה שאת לא מבינה מה או איך ענקית יכולה להעשיר את חייך, נראה שאני לא מצליחה לנסוך בך אמון בי,  או אמונה בעצמך – את יכולה לממש חלומות שבלתי אפשריים בעינייך! חלומות כמו לצאת מהאפילה, להפסיק לבכות, להתחיל לנשום וליהנות מהחיים. חלומות על עבודה, חברות, זוגיות ועוד.

המעגל הבא שאני צריכה לסגור הוא זה שהופך את ענקית לעסק שמסוגל לפרנס אותי באהבה ובכבוד ובשמחה.

הבייגלה שלא נמצא על ראשי

אנשים נוטים לחשוב שהאנשים

שמטפלים בהם או מעבירים להם ידע

אמורים להיות מושלמים.

החברה יצרה מין מצב בו אדם שבוחר ללמד ידע שרכש,

מרגיש מחויבות להיות קדוש יותר מהאפיפיור.

 

זה דיי עצוב שאנחנו כחברה,

דוחקים באנשים להיות "מושלמים"

זה משהו שאנחנו מצפים גם מילדינו,

וכשזה לא קורה – מקבלים אישור לכישלוננו כהורים

יש לנו גם צורך מוזר להיות מושלמים בעיני ילדינו

ובכך אנחנו שמים להם רף בלתי אפשרי.

עוברים עלי חודשים רבים וקשים,

בהם הפעולה שאני נדרשת לעשות היא קלה ופשוטה,

אך בכל פעם שאני עושה צעד בכיוון –  אוחזת בי אימה.

 

מין מפלצת ענקית מתרוממת ועומדת מולי,

כמו משתקת אותי, ומפתה אותי לנוס על נפשי.

זה מתבטא באירועים אצל הקרובים לי,

זה מתבטא בבעיות בריאות שלי,

זה מתבטא בבריחה שלי למשחקים,

או לדיאלוגים פוליטיים שתמיד הדרתי עצמי מהם.

 

בכל פעם,  אני מרגישה את האימה,

קצת משחררת את עצמי לברוח

ואז עושה מעשה שמעביר לתת המודע שלי מסר:

אני ממשיכה קדימה,  לא מוותרת!

ואנחנו נכנסים לסיבוב נוסף בזירה.

 

לעתים נדמה שאני יורה לעצמי ברגל –  אומרת אני אשדר השבוע

ושוב עוברים חודשיים.

אבל הציוד כבר בסלון (האולפן)

ואני כבר נגעתי במעמקים שהם מעבר למילים

והגוף שלי קצת מתחיל לשתף פעולה.

 

אני עומדת להתחיל בשידורים,

ובכפיפה אחת גם להעביר לך ידע שיש לי,

וגם לחשוף את חוסר המושלמות שלי,

את הכאבים והפחדים וההתמודדויות.

כי אדם אני –  כמוך,

וגם אצלי עוברות המחשבות

ומציפות הרגשות שבהם ענקית מטפלת.

אילו לא עברתי את הדברים,  לא יכולתי לעזור לך.

אני דוגמא בשר ודם לאישה שהזניחה חלקים בעצמה הרבה זמן,

ומבקשת עכשיו להחלים נזקים רבים שהצטברו.

מפחיד.

מאיים

אני צועדת אל לא נודע כלשהו,

וכל מה שיש לי זו האמונה שזה אפשרי

הפחד הכי גדול הוא שאני שמה את מבטחי בכולכן,

שתתנו לי להיות חלק בלתי נפרד מכן,

יחד עם להסכים לקבל ממני את כל מה שאני,

ואת כל הידע והניסיון שצברתי כדי ללוות אותך,  אתכן במסע.

תודה 🙂

 

אני אגלה לך סוד…

אני אגלה לך סוד…
כשהתחלתי את דף הפייסבוק הזה,
הכנסתי פוסט פעם ב… ולא היה לי מה לכתוב או לומר.
הרגשתי מוזר לדבר אל זרים נעלמים,
על הדברים הכי פנימיים.
הרגשתי כמו מתפרצת מהרחוב,
אל חדר השינה של מישהו – עם תובנות מעמיקות
שהוא בכלל לא ביקש ממני.

ואז לקחתי חברה,
ושילמתי הרבה כסף
כי זה מה שאנשי עסקים עושים,
והם ניהלו את הפייסבוק והכל היה טוב.

כשהפסקתי לעבוד איתם,
התחלתי לכתוב את הפוסטים בעצמי
ואם כתבתי שניים – המוח התרוקן
והרגשתי חוזרת על עצמי כל הזמן

והייתי במין מירוץ משונה להתעלות על עצמי כל פעם.

ואז ניסיתי,  התעקשתי להעביר שוב את השרביט לאחר.

אמרו לי שזה לא יילך,  "את זה אני צריכה לעשות לבד."

 

התעקשתי…

וישר הגבתן.  פחות צפיות,  פחות תגובות, פחות שיתופים.

היום אני מכינה את הפוסטים בפחות מאמץ,  נהנית בטירוף,

מחוברת אליך,  כמו כשאני מנחה מדיטציה.

וכשאני כותבת פוסט פחות מחובר –  התוצאה בהתאם…

 

העניין הוא…

שלכן אני לא מגיעה לבלוג הזה,

ולמעשה,  אני רוצה לכתוב לך באתר,  לא בפייסבוק.

שם הכל שייך לצוקרמן,

והם כבר הראו לי שאפשר לקחת לי את הכל במחי יד

ואפילו אין לי גיבוי…